"שלום עמיר, הצלת אותי היום, מצבי כעת הרבה יותר טוב"
תמיד כיף לקבל פידבק חיובי ממטופל/ת. אבל הפידבק הספציפי הזה נגע בי במיוחד. זהו בקיצור סיפורה של ש', שקצרה היריעה מלכתוב את כולו.
נתחיל מהסוף (כמעט). ש', בת 61, סובלת מפרקינסוניזם מזה 15 שנה. פרקינסוניזם היא מחלה ממשפחת הפרקינסון, רק שבמקום רעידות המאפיינות את הפרקינסון, היא מתבטאת בקשיון שרירים (גם בפרקינסון לפעמים יש קשיון שרירים בשלב מאוחר של המחלה)
מה שזה אומר, במלים פשוטות, זה שהגוף מתאבן. ממש מתאבן, עד חוסר יכולת לזוז. בדומה לפרקינסון, פרקינסוניזם היא מחלה נוירולוגית (העלולה להיגרם מכמה סיבות, ובסופו של דבר הפגיעה היא בנוירונים של המוח).
כדי להתמודד עם הקשיון הזה, מטופלים הסובלים מפרקינסוניזם מקבלים תרופה המורכבת מדופמין – חומר המשפיע על המוח. התרופות אמורות לגרום לתנועתיות של השרירים. תופעת הלוואי הבלתי-נמנעת היא תנועתיות-יתר. כדי לסבר לכם את האוזן, במקרה של ש' לא מדובר במשהו מינימלי – אלא בתנועה בלתי מפסקת ובלתי נשלטת של הגפיים, הראש, למעשה כל הגוף מתעוות ומתפתל.
כתוצאה מהתנועתיות נשחקת כל מערכת השריר-שלד של ש'. היא סובלת מכמה פריצות דיסק, הידלדלות של השריר, ירידה במשקל, דלקות במפרקים השונים בגוף כתוצאה מחיכוך יתר, דלקות בגידים, כיווצי שרירים – בקיצור, כאבים בכל מקום בגוף.
לאורך השנים ש' טופלה, בנוסף לתרופות, גם בטיפולים ברפואה משלימה – דיקור סיני, שיאצו, עיסויים ועוד.
לפני כחודש וחצי, ש' נפלה על גבה במטבח. כשנשאלה איך נפלה, היא סיפרה "הרגשתי שמישהו מושך אותי אחורה", מה שיכול להתאים לפגיעה נוירולוגית. כתוצאה מהנפילה, נשברה ל-ש' עצם הזנב (הקצה של עצם הזנב – coccyx).
כל מי שחווה מכה או חבלה באיזור זה – יודע אילו כאבי תופת מלווים אותה. ש' לא סתם קיבלה מחכה חזקה – היא ממש שברה את העצם. שיקום לאחר שבר כזה, גם לאדם בריא, הוא תהליך שלוקח זמן ומאוד כואב.
במשך כשבועיים תיפקדה ש' כרגיל, עם קצת יותר כאבים, ואז פתאום החלה החמרה משמעותית במצבה. היא לא יכלה ללכת, בקושי יכלה לקום מהספה, לא יכלה לישון במיטה כי המזרן קשה, לא מסוגלת ללכת יותר מכמה צעדים – כי אם צעדה יותר מדי (נניח 20 צעדים) זה לווה בכאבי תופת למשך שעות. הכאבים התמקדו באיזור עצם הזנב, האגן, הרגליים (הקרנה מעמוד השדרה, שגם ככה סבל מפריצות דיסק), הגב התחתון, והמותנית.
בלית ברירה, ש' הגיעה למיון, שם קיבלה זריקת פפטין לאיזור הכואב. הזריקה אכן הקלה את הכאבים – ל-5 שעות…
ש' הגיעה למצב שהיא חייבת ביקורי בית תכופים – 3 פעמים בשבוע – עד שמצבה יוקל והיא תוכל לשוב לפעילות רגילה (לעבודה).
כאשר הגעתי אליה בפעם הראשונה, קרה משהו שלא קורה לי הרבה תודות לחומות המגן שאני עוטה עליי בטיפולים – נצבט לי הלב. ראיתי אישה קטנה, רזה, שבורה, מפרפרת על הספה בסלון בלי יכולת להפסיק (זוכרים את תנועתיות היתר?). מחזה קשה לכל אדם.
התחלנו בטיפול. הטיפול הראשון התמקד בכאבים העזים בעצם הזנב. לשמחתי (ולשמחתה) הטיפול השפיעה יפה – היתה הטבה ל-18 שעות (הזריקה, זוכרים, עזרה ל-5 שעות).
המשכנו בטיפולים לעצם הזנב ולהקרנות לרגליים, עד שהגענו למצב שכל טיפול עוזר ל-3 ימים, וש' הפסיקה ליטול את משככי הכאבים, ואף הפחיתה את המינון של הדופמין (התרופה הנוירולוגית).
כמו בכל טיפול, יש עליות וירידות, וגם בטיפול ב-ש' לפעמים ההשפעה היתה יותר חזקה או פחות חזקה, אבל היתה התקדמות. עברנו לטפל בכל הגוף, כדי להקל על התנועתיות ועל הכאבים שזזים אצלה ממקום למקום.
עד כאן – אופטימי.
ואז הגיע הגשם. והקור. כשהגעתי ל-ש' באחד הבקרים השבוע, זה הרגיש כאילו חזרנו חודש אחורה. היא בקושי הלכה, בקושי זזה, וסבלה מכאבים שהגדירה אותם כאיומים יותר ממה שהיה עוד לפני כן. הקור – מכווץ שרירים ובהרבה מקרים של טראומה גורם להחמרה משמעותית של הכאב (שברים, נקעים, וכדומה).
ש' תיארה את הכאבים הבוקר ככאבים שמושכים לה את כל האגן. הכאב מתחיל מעצם הזנב ומהפוביס (החלק הקדמי המקביל לעצם הזנב), מושכים את הרגליים, את האגן, והכל כואב – כולל הגב והמותנית.
התחלנו את הטיפול. עשיתי ל-ש' דיקור להפחתת הכאבים מהגב, המותנית, מעצם הזנב ומהסקרום. תוך כדי הטיפול הנחנו כרית חמה מתחת לעצם הזנב (ש' נהפכה לחברה טובה של הכרית הזו ביומיים הקרים האחרונים). לאחר הטיפול, כרגיל, ל-ש' היה קשה לחזור לתנועה ולהליכה, אך כשעזבתי את ביתה היא היתה מסוגלת להזיז את הרגליים.
לאחר כמה שעות קיבלתי את אותה הודעה, מתחילת הסיפור. למחרת בערב, סיפרה ש' שהיא הצליחה לישון רצוף בלילה ושההטבה ממשיכה…
במקרים כאלה, אני מודה לאלוהים, ליקום, או למה שזה לא יהיה שם – שבחרתי בתחום הטיפול.
טיפול בחולים נוירולוגיים הוא קשה מאוד, מקצועית ונפשית. כולי תקווה שעם הרבה סבלנות, התמדה ואורך-נשימה, ש' תחזור לפעילות מלאה, ומי יודע – אולי תהיה הטבה גם במצב הפרקינסוניזם שלה.
