נעליים מינימליסטיות – כן או לא?
בשנים האחרונות יש עליה בהתעניינות ובשימוש בנעליים מינימליסטיות. חסידי הנעליים הללו טוענים שאלה הנעליים הכי טובות כי הן מדמות הליכה כמעט יחפה, בעוד אחרים טוענים בדיוק ההיפך.
האמת נמצאת, כרגיל, איפשהו באמצע – או כמו שאני אוהב להגדיר זאת: הכל תלוי במשתמש.
מה זה נעליים מינימליסטיות?
קודם כל, כדאי שנכיר את המונח שאנחנו מדברים עליו. כשכותבים "נעל מינימליסטית" הכוונה היא לרוב בנעל שהסוליה שלה כמעט שטוחה או שטוחה לגמרי. אם לדייק, ההפרש בגובה בין העקב לבין כריות האצבעות (מה שנקרא "drop") נמוך עד אפסי.
לצורך השוואה והבנה – בנעל ריצה "רגילה" יש דרופ של בין 10-14 מ"מ. כלומר, העקב גבוה ב 10-14 מ"מ מכריות הכף הרגל; בעוד בנעל מינימליסטית, הדרופ נע בין 4 מ"מ ל-0 מ"מ בלבד. נעל עם דרופ 0 נחשבת לנעל המינימליסטית ביותר, לפעמים נקראת נעל barefoot. יש גם נעלי barefoot שהסוליה שלהן בנויה בצורה של הבהונות להדגשת חווית ההליכה יחפים.
למה שנרצה לנעול נעל מינימליסטית?
נעלי ברפוט barefoot
תומכי הנעליים המינימליסטיות ומפתחי התאוריה, מתבססים על העובדה שאבותינו הקדומים רצו והלכו יחפים. על כן, הטענה היא שגם אנחנו צריכים ללכת יחפים כי זה יותר בריא למערכת השריר-שלד, יותר טבעי, פחות מגביל, תורם לגמישות השרירים, הגידים והמפרקים. היות ואנחנו לא יכולים ללכת יחפים מסיבות מובנות, פותחו הנעליים המינימליסטיות.
נעליים מינימליסטיות – האם זה מתאים לכולם?
אני נוטה להסכים עם הגישה של מפתחי הנעליים המינימליסטיות. בגישה זאת יש הגיון, וייתכן והיא מתאימה לחלק מהאנשים, אבל, וזה אבל גדול – ממש לא לכולם, ואפילו לרוב האוכלוסייה הנעליים המינימליסטיות לא מתאימות, או דורשות פרק זמן ארוך להסתגלות. ולמה?
בעולם המודרני, רובנו סובלים מחוסר תנועתיות במפרקים וחוסר גמישות ברקמות. אנחנו יושבים הרבה, נוהגים הרבה, וגם כשאנחנו עושים פעילות גופנית – רובנו לא מקפידים על הארכת שרירים כמו שצריך.
כתוצאה מכך, לאורך השנים נוצרים קיצורים בגידים והשרירים שלנו. ברוב המקרים אנחנו בכלל לא שמים לב לזה וזה לא מפריע לנו לתפקוד היומיומי וגם לא הספורטיבי.
נעלי ריצה סטנדרטיות
כשאדם מהשורה רגיל ללכת, לרוץ ולעשות פעילות גופנית במשך שנים עם נעל לא מינימליסטית – כשהוא יעבור בבית אחת לנעל מינימליסטית (בד"כ המעבר הקשה הוא לדרופ 0, לנעל barefoot), הוא עלול לגרום למתיחה ואפילו לקרעים בגיד אכילס ובשריר התאומים. מצב זה עלול להתפתח לא רק לדלקת וכאבים מקומיים אלא גם להשפעה על כף הרגל (=דורבן), ברכיים, אגן, גב, ובעצם על כל הגוף.
יחד עם זאת, רוב האנשים יכולים להתרגל לנעליים מינימליסטיות. הם פשוט צריכים לעשות את המעבר בהדרגה ולאורך זמן (למעשה, זו גם ההמלצה של יצרניות הנעליים).
הכוונה היא שאם אדם רגיל להתנהל עם נעל בעלת 12 מ"מ דרופ, הוא צריך במשך חצי שנה (למשל) ללכת עם נעל עם דרופ של 8 מ"מ, לאחר מכן 4 מ"מ עוד חצי שנה, ורק אז לעבור (אם ירצה) לנעל עם דרופ 0 מ"מ. בצורה זו, לאורך זמן ובהדרגה, גיד אכילס והרקמות הנוספות יתגמשו בצורה הדרגתית ונכונה והחשש לפציעות יקטן.
דוגמא נוספת לנעליים מינימליסטיות
צורה נוספת שאפשר להרגיל את הגוף לנעל מינימליסטית היא הליכה מדורגת. כלומר, באימונים להמשיך לנעול נעליים "רגילות", ולא באימונים (כשיש פחות עומס על הרקמות) לנסות ללכת עם נעל מינימליסטית.
גילוי נאות – כותב מאמר זה מתאמן עם נעליים בעלות דרופ של 4 מ"מ שנחשבות נעליים מינימליסטיות. בתקופה הראשונית חשתי אי נוחות אך לאחר כחודשיים התרגלתי ומאז זה מאוד נוח לי.
יחד עם זאת, עדיין באימוני ריצה אני מעדיף לנעול נעלי ריצה "סטנדרטיות" בעלות דרופ של 10 מ"מ, למניעת פציעות מיותרות.
רוב הפציעות מתרחשות כאשר עוברים בבת אחת מנעליים בעלות הגבהה רגילה, לנעל עם 0 הגבהה או קרוב לזה. לכן חשוב להקפיד על מעבר הדרגתי ולאורך זמן – כך תמנעו פציעות מיותרות. כמובן שאם מתחילים ללכת עם נעליים מינימליסטיות בגיל צעיר, החשש לפציעות יורד כי הגוף גמיש יותר.
